<h1>שאילתות פרשת בא שאילתא מ"ד</h1>
<h2>דף כה:</h2>
מתני' בכור שנפל לבור וכו'. ברם צריך אילו בכור דאיתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחזייה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה, מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא או דלמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוה מוקצה אם תמצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא, היכא דאיתייליד ביה מומא והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי מדעתיה או דלמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגי בה רבי יהודה ורבי שמעון, דר' יהודה אמר לא הוה מוקצה כי האי גוונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גוונא הוי מוקצה, אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר, דאמר מי יאמר דמיזדקק ליה חכם, מאי הוא דתניא בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט, ור' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אינו מן המוכן.
<h2>דף כז.</h2>
דתנן השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו וכו', ואע"ג דמתיליד ביה מומא לית רשותא ליה למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם ואי דעבר ושחט לא חזינא ליה למומיה לאחר שחיטה אלא אסרינן ליה כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסור משום דמשתנין, כי פליגי במומין שבגוף מר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרינן. ואע"פ דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, בהא הלכה כר"מ דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ואפילו מומחה דאית ליה בוכרא ואית ביה מומא לא חזי הוא לנפשיה אלא צריך לאחוייה לאחרים דתניא [נגעים פ"ב מ"ה בכורות ל"א ע"א] כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור עצמו.
אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה וכו', הלכה כר' יהודה או כר' שמעון ת"ש רב אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה ביומא טבא לא הוה חזי, אמר רב אמי שפיר עביד דלא חזי. והא רב אמי גופיה חזיה. ההוא היכא בחזייה למומיה מאתמול ולא קביל סהדי דלא הוא רמא ביה מומא וכיון דחזא מומיה מאתמול ואמר אית לי סהדי למחר לית ביה משום מוקצה, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא ואייתי בוכרא לאחזייה ליה והוה חייף רישיה, חזא למומיה אמר ליה זיל האידנא ותא למחר ואייתי לי סהדי דלא את רמא ביה מומא, למחר אייתי סהדי, אמר להו אמרו לי גופא דעובדא היכי הוה, אמרו ליה הוו רמו שערי להך גיסא דהוצא ועייל רישיה ופסקוה לשפוותיה, אמר להו ומי איכוין ליה, אמרו ליה לא. וכי איכוין מי אסור, אין דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו, מניין שלא יגרום לו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. וכן לאסהודי עליהג לא מהימן הוא לנפשיה אלא צריך סהדא אחריני דלא הוא שדא ביה מומא.
